את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לסבתא שלי וזאת תהיה מחווה צנועה נורא כי על הסבתא הזאת אפשר לכתוב ספר שלם או כמו שאומרים אצל הרוסים, היא הייתה כל כך גדולה שעוד בחייה היה מגיעה לה שתיבנה בשבילה מצבת הוכרה.
הסיפור שלי על הסבתא שלי מתחיל ב-26 לפברואר בשנת 1981, היום שבו ההורים שלי הביאו אותי לביתה בתור תינוקת רכה ושם נשארתי לגדול ולהתחנך עד גיל 6 בזמן שהוריי עסקו בשקידה בחייהם האישיים. סבא שלי סייע לה במשימות לוגיסטיות כמו להביא חלב, להוריד את הזבל, להביא לי גלידה, לקחת אותי על המגלשיים לפארק הקרוב כדי שאשתעשע בשלג, לאסוף אותי מהגן או לנתק את הלשון שלי מהנדנדה כשהיא נדבקה עליה בגלל שהברזל היה קפוא והלשון חמה. גרתי במשך שנה עם הוריי בדירתם החדשה אבל כשאמא שלי חלתה כשהייתי בת 7, שוב הוחזרתי להשגחתה של סבתא ואחרי שאימי נפטרה בהיותי בת 8, נשארתי אצל סבתא עד שאבא לקח אותי איתו לישראל בגיל 10.
סבא וסבתא שלי היו ניצולי שואה ולכן התייחסו בזהירות והערכה רבה לאוכל אבל כל מה שהיה קשור להזנה שלי לא היו מבחינתם שום גבולות או מגבלות. כל יום קיבלתי 3 ארוחות מלאות לפי הזמנתי וגלידה כמה שרציתי (בתנאי שלא היה קר כמובן).
סבתא שלי נולדה בשנות ה-20 של המאה ה-20 בליטא והתחנכה בגימנסיה כדי להפוך להיות אומנת ילדים במשפחות יהודיות עשירות אבל אז התחילה המלחמה. היא דיברה אידיש ועברית והייתה בקיעה בסיפורים מהתורה ואחרי שהתוודעתי אל יהדותי (הסיפור המלא התפרסם בפוסט קודם) היא לימדה אותי את האותיות של האלף בית העברי, את המספרים בעברית וגם הקריאה לי סיפורי תורה. כשהיא הייתה מתווכחת עם סבא שלי, הם היו עוברים לאידיש כדי שאוזניי הרכות לא ישמעו קללות. כשאחרי המלחמה היא הגיעה עם סבא שלי לבלרוס היא לימדה את עצמה רוסית ובלרוסית כדי לעזור לילדיה שיוולדו בשיעורי הבית. היא לא ידע אז כמובן שהיא תצטרך לעשות שיעורי בית גם עם נכדתה.
סבתא שלי הייתה תותחית במשק הקלפים הרוסי המפורסם DURAK והיא העבירה את הידע שלה גם לי והיינו יושבים אני סבי וסבתי ליד שולחן אוכל ענק שעמד ליד החלון בסלון ומשחקים בקלפים ערבים שלמים. היא התעקשה שסבי יקנה טלוויזיה שנייה (מותרות שלא היו כמותן ברוסיה) רק כדי שמחשקי ההוקי שסבא שלי מאוד אהב, לא יפריעו לי לצפות בתוכניות הילדים שלי.
סבתא שלי הייתה תופרת – מקצוע שימושי בברה"מ של שנות ה-80 כשכל בגד היה מתוקן ונטפר מחדש אינספור פעמים על מנת שלא יצא מכלל שימוש כיוון שלקנות חדש היה פרויקט לא פשוט. היא הייתה מאריכה לי את השרוולים, מתקנת את האורחים, מרחיבה ומעצרת את בגדיי וגם תופרת לעצמה שמלות משאריות של בדים כדי לחסוך כסף או טרחה מיותרת על בגדים חדשים לעצמה.
בגלל שלא רציתי לעבור לבית ספר הקרוב לביתה אחרי שאימי נפטרה, סבתא שלי הייתה לוקחת אותי כל יום לבית הספר הרחוק שלי בשני אמצעי תחבורה (שעה וחצי נסיעה) ואוספת אותי משם בסוף יום לימודים. היא הייתה לוקחת אותי בלילה לשירותים כי פחדתי ללכת לבד בחושך וגם הייתה שוכבת לידי במיטה ומחזיקה לי את היד כשהייתי חולה. כשאבא שלי היה הוסף אותי בימי ראשון היא הייתה יושבת ומחכה לי ליד החלון, מחפשת אותי ברחוב כדי לראות שכבר חזרתי בריאה ושלמה.
הילדה הראשונה שסבתא שלי ילדה אחרי מלחמה נפטרה בגיל 5 בגלל זיהום בסינוסים, הבת של סבתא שלי (אמא שלי) נפטרה מרשלנות רפואית כשהייתי בת 8, בעלה של סבתא שלי (סבא שלי) נפטר מדום לב בזמן שהוא ישן 4 שנים אחרי שנלקחתי ממנה לארץ הקודש וכשהיא היגרה עם הבת השנייה שלה (דודה שלי) ומשפחתה לגרמנייה, המשפחה גילתה כי לפני המלחמה היא הייתה נשואה ובעלה שנלקח למחנה עבודה, ולא חזר לעולם ולכן היא לא סיפרה על כך לאף אחד מעולם. כל משפחתה נוספה בשואה ובשנה האחרונה לחייה גילינו לתדהמתנו שגילה האמיתי היה מבוגר יותר ב-8 שנים ממה שחשבנו כי אחרי המלחמה לאף אחד לא היו מסמכים והיא ניצלה את העובדה כדי למחוק מגילה את השנים הקשות של המלחמה.
סבתא שלי שלחה לי את כל כספי הפיצויים שהיא קיבלה מהממשלה הגרמנית בגלל שהייתה ניצולה של מכנה עבודה והיא נפטרה מסרטן כבד בתור תושבת גרמניה בזמן שהיא ישנה בשלווה כשהייתי בת 21.
קראו לה סופיה ואחרי שנולדתי היא הקדישה לי את כל חייה.
סיפור מדהים ומרגש!
השבמחק