אני, בת 4 בערך בבית חולים בחדר ניתוח, ניילון עבה בצבע ירוק קשור לצוואר שלי ומעליי קורעים 5 רופאים. 3 מחזיקים אותי שאני לא אזוז, אחד פותח לי את הפה ו-2 אחרים מנסים לדחוף לי את הידיים עמוק לתוך הגרון כדי להוציא משם את הפוליפים (או איך שלא קוראים לזה, בכל מקרה זה השכנים של השקדים) שהיו אחראים על המחלות הבלתי פוסקות שלי. מבחינתי זה הרגע שבו התחלתי להיות מודעת לקיומי.
אחרי הניתוח ללא הרדמה שנמשך מספיק זמן כדי שאני אספיק לקרועה את מיתרי הקול שלי מרוב צרחות, אושפזתי בחדר של בנים, במחלקה סגורה של ילדים בבית חולים רוסי טיפוסי. אני זוכרת שבכיתי ורציתי לאמא אבל רק דודה שלי הורשתה לבקר אותי בגלל היותה גאוות המשפחה, סטודנטית שנה חמישית לרפואה. אני זוכרת את עצמי יושבת בחדר אוכל ריק, קרובה מדי לשולחן בשביל לנשום ודודה שלי מאכילה אותי במרק עוף שסבתא בישלה ושלחה בשבילי בתוך צנצנת זכוכית.
כשהייתי בת 7 חזרתי לאותו בית החולים ולאותה המחלקה הסגורה כדי לעבור 4 שאיבות נוראיות על מנת להוציא את כל השיט שהצטבר אצלי בין האף למוח שנייה לפני שזה הפך למשהו בלתי הפיך. הסקנה שארבה לחיי התגלתה יום אחד כאשר הלכתי לישון עם כאב אוזניים וקמתי עם כריות מלאות במוגלה. יום למחרת אבא שלי הבריח אותי מביתה של סבתא כדי להביא אותי לבדיקה אצל מומחה יחיד במינו, שהתקיימה רק בזכות הקשרים הגדולים שהיו לאבי. אני זוכרת את חדר ההמתנה של בית חולים, תור ארוך של ממתינים בני גילי וצרחות איומת שנשמעו מחדרו של רופא כל פעם כשנכנס לשם פציינט חדש. אבא שלי נשבע שלי זה לא יקרה והמומחה (אחרי שדחף את הידיים שלו לתוך הגרון שלי ואני צרחתי כמו כל האחרים שהיו לפניי) קבע שעליי להתאשפז באותן מיידי כי מצב זיהום הסינוסים שלי חמור ביותר.
בפעם השנייה אמא שלי הורשתה לבוא לבקר והייתי בחדר של בנות אבל אז תודעתי עברה מהפך בגלל ילד אחד שקרא לי יז'ידובקה. כשאמא בא לבקר אותי עמוסה בצנצנות עם אוכל של סבתא, שאלתי אותה מה זה המילה הזאת. בתגובה היא האדימה, יצא מהחדר יותר קרבית מאי פעם ורצה לצרוח על האחיות שהיו אז בעמדת הפיקוח. ככה גיליתי שאני יהודיה כי זידובקה היא שם גנאי ליהודים ברוסיה.
מלבד הגיליון הרפואי המפואר שהצגתי לכם כאן יחד עם כמה נגיעות ההיסטוריות על מצב הרפואה בברה"מ של שנות השמונים, אני יכולה להישבע בהוריי היקרים והמנוחים שהייתי לי את הילדות הכי מדהימה בכל בלרוס. לא רק שהייתי ילדה יחידה (ובסה"כ עם כל בני הדודים היינו שלושה ילדים במשפחה), אלא שהגעתי לחייהם של הוריי אחרי ציפייה ארוכה של 8 שנים ו-7 הפלות טבעיות אז תארו לעצמכם כמה יקרים היו חיי.
כמו כל סיפור ילדות רוסי גם שלי מתחיל ב"גדלתי אצל סבא וסבתא" בזמן שהוריי חיכו לדירה ממשלתית, ניסו להבין אם הם רוצים להיות ביחד או להיפרד או להתרגש או סתם היו עסוקים בעניינים שלהם.
סבתא שלי הייתה 150 סנטימטר של יהדות ליטא שכל משפחתה ניספה בשואה וזרועה נשאר מסומן על ידי מספר מקועקע בתור מזכרת משהות במחנה עבודה וסבא שלי היה 155סנטימטר של יהדות אוקראינה שתוארה בסיפוריו היפים של שבשביז זינגר. כשהם הכירו בזמן המלחמה אף אחד מהם לא דיבר רוסית ואידיש הייתה השפה שבה תקשרו, אחרי שנולדתי אידיש הפכה להיות השפה שבה הם רבו וקיללו כדי שאוזניי הרכות לא יהרסו, אז על תתפלאו מהעבודה שאני יודעת לקלל באידיש. לפני 17 שנים כשסבתי, זיכרונה לברכה, עברה עם דודתי לגרמניה משפחתי הקטנה נדהמה לגלות שהיא הייתה נשואה לפני המלחמה וגילה האמיתי היה בכמה שנים מבוגר יותר ממה שכולנו חשבנו.
תחת השגחתם הקפדנית של סבי וסבתי קיבלתי 3 ארוחות מלאות ביום שבושלו לפי הזמנתי האישית וכל דבר שנפשי חשקה בו בתנאי כמובן שהיה אפשר להשיג אותו במציאות הסובייטית.
המשך יבוא......
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה