לכל אחד מאיתנו סיפור חיים מרתק שאינו דומה לשום סיפור אחר. שלי מתחיל בעולם הקומוניסטי, ממשיך בעליה לארץ הקודש ומשתלב בתוך מסע ארוך של חיפוש עצמי במהלכו חייתי חיים משונים עם אנשים שונים עד שהפכתי להיות תל אביבית נמרצת, נטשתי את הכול ונסעתי להודו. היום אני רוצה לספר את הסיפור שלי כי על כתפיי חוויות מעולמות שלא קיימים עוד, במגירה הסודית שלי יש אין ספור מסכות ולפעמים נדמה לי שאני כבר אחרי הכול ומה שלפניי עדיין לא ידוע.


יום רביעי, 11 במאי 2011

הסיפור שמאחורי המסכה




אני רצה לשים רגע את כל הבולשיט התל אביבי הנמרץ שלי בצד, להוריד את המסכה המחוייכת ולהציג בפניכם את לין כי את לין, אתם לא מכירים עדיין. אז שמי הוא לין, עד לפני 4 חדשים הייתי יאנביצקי, עכשיו אני משהו אחר ומי יודעה מה אני אהיה מחר. לא נולדתי לין, הורי קראו לי לנה, ישראל הפכה אותי לאילנה, אני הפכתי את עצמי ללין ואני כולי תקווה שאבי ואמא לא מתהפכים בקבריהם בזמן שאני כותבת את השורות האלה.

אז כן אני יתומה, אימי נפטרה בבלרוס מרשלנות רפואית כשהייתי בת 8 ואבי נפטר מדום לב בזמן שהוא ישן אחרי משמרת של 24 שעות בתור שומר לילה כשהייתי בת 24. היה לי מזל גדול לגדול אצל סבא וסבתא כי שם לא הרגשתי בחסרונה של אימי ולאבא שלי היה מזל גדול שהוא חיי עם חברה שלו כשליבו החליט שהספיק לו.

אני עולה ישנה שחייה בארץ 20 שנה ואני גם תל אביבית וותיקה ששרדה בעיר הגדולה במשך 8 שנים לא קלות עד שיצאתי למסע חיפוש עצמי בהודו לפני 3 חודשים. אני יודעת, זה נשמע פתטי, אבל אין סיכוי להימנע מכך כשאתם בדיוק באמצע החיים, עומדים לחגוג את ה-30 שלכם והחברה גורמת לכם לדרוש מעצמכם חשבון נפש ושאיפות גרנדיאוזיות לעתיד.

נולדתי בעולם קומוניסטי שאיננו קיים עוד, הלכתי לבית ספר עם מדים ומטפחת אדומה על הצוואר כמו הסינים לפני 50 שנה ואני זוכרת את ישראל עוד בעידן ערוץ 1 ורחוב סומסום.

כשהייתי בת 23 התחתנתי כשהייתי בת 23 חצי התגרשתי, הייתה לי חתונה אזרחית דיי נחמדה בפראג בדיוק בתקפה שלפני הקריסמס וגירושים מאוד קלים במשרדה של עורכת דין אחת. אני מדברת עברית אנגלית ורוסית, יש בי שילב של שוביניזם קיצוני וכוח נשי רוסי איתן, את החיידק של הכתיבה קיבלתי מאבי ואני מאוד מגאה בתואר הראשון שקיבלתי מהאוניברסיטה הפתוחה כי עמלתי עליו קשה מאוד במשך 4 שנים לא קלות בחיי.

אני אוהבת ים, יש לי אובססיה לאסוף מוזיקה ואני מאוד רוצה ללמד לרכב על רולרבליידס ולטפס.

מעכשיו ואליך אני רצה להפסיק לדבר על החיים וכיצד הם נראים מבעת למבטי המקוטב כי אני רוצה לנצל את הפתח שנפער בליבי בזכות השהות בהודו ולספר לכם את הסיפור שלי כיוון שלפעמים אני מרגישה קצת כמו מאובן של דינוזאור פרהיסטורי שמחזיק בבטן אינסוף סיפורים מרתקים על החיים שלא יחזרו על עצמם.

אני יודעת מה זה חיים במחסור, מה זה עליה וגם איך זה מרגיש לחיות בלי משפחה, אני יודעת אילו חיים יש באופקים ובקיבוץ ואיך זה לנשור באופן עצמאי מבית הספר בגיל 16, אני יודעת שנמאס לי מצביעות ומחיים ריקים של נהנתנות בגרוש...

 אני לא יודעת עדיין ממה להתחיל כאן...אבל אני מאוד מכווה שתהינו.

תגובה 1:

  1. כתיבה מדהימה, סיפור חיים מעניין מאוד.
    קבלי לייק :)

    השבמחק