לכל אחד מאיתנו סיפור חיים מרתק שאינו דומה לשום סיפור אחר. שלי מתחיל בעולם הקומוניסטי, ממשיך בעליה לארץ הקודש ומשתלב בתוך מסע ארוך של חיפוש עצמי במהלכו חייתי חיים משונים עם אנשים שונים עד שהפכתי להיות תל אביבית נמרצת, נטשתי את הכול ונסעתי להודו. היום אני רוצה לספר את הסיפור שלי כי על כתפיי חוויות מעולמות שלא קיימים עוד, במגירה הסודית שלי יש אין ספור מסכות ולפעמים נדמה לי שאני כבר אחרי הכול ומה שלפניי עדיין לא ידוע.


יום שישי, 1 ביולי 2011

המתוקים שלי


היום יהיה לכם קשה לתפוש אותי אוכלת ממתקים אבל כיוון שנולדתי כתוצאה משילוב בין האסכולה המלוחה (אמא שלי) לאסכולה המתוקה (אבא שלי), היו לי כמה פייבוריטים מתוקים בילדותי שלא יכולתי לחיות בלעדיהם והיום אני מודה לאלוהים שיצר את 'טיב טעם' ואפשר לרוסים לפתוח מעדניות בישראל, שלולא הם, היה לי הרבה יותר קשה להיזכר בטעמי הילדות שלי.

אאאאאאאאאאאאאז מה היה לנו שם בעידן הסובייטי:


שוקולד: מצרך שלא היה כמעט בנמצא וכשכן זכינו לטעום מהמתיקות השחומה, היה לנו את "ALONUSHKA" - שוקולד חלב עם ילדה מנומשת עם מטפחת אדומה על העטיפה וגם את האופציה המזוהמת מעיר גומל שאף אחד לא באמת רצה לאכול כי גומל נפגעה מאוד מהפיצוץ בצ'רנובל. שלא תחשבו לרגע שהייתי מקופחת, כי במחבוא של סבתא שלי תמיד הייתה שקית ענקית של אבקת קקאו אמיתית... ואיזה קרמים היא ידעה לעשות ממנה, איזה קרמים!



HVOROST

עוגות קרם אישיות: היו בשפע בקונדיטוריות של הסופר השכונתי אבל תמיד שוכנעתי שזה 'קאקא תעשייתי לא בריא ולא טרי', לכן הסתפקתי בעיקר ב- KARTOSHKA, אוזניים מבצק עלים ו-HVOROST .

אני אסביר.



KARTOSHKA

דמיינו לכם כדור שוקולד בגודל של תפוח אדמה, בעל צבע כמעט שחור, ללא ציפוי של שבבי קוקוס ובעל דחיסות גבוהה ביותר. נא להכיר את ה-KARTOSHKA האהובה שלי.

אוזניים מבצק עלים יש גם בישראל באריזות של קילו אבל 'אצלנו' הם היו גדולים, כל אוזן בגודל כף היד, עם הרבה יותר שכבות בבצק ומקושטים מלמעלה בשבבי סוכר.




 HVOROST - הוא אחיה התאום של הסופגנייה רק ש'אצלנו' הוא הגיעה בצורה של שורש ג'ינג'ר מוגדל פי 5.

היו לנו גם לחמניות קטנות וחצי מתוקות עם סוכר מלמעלה, דובשניות ענקיות ריחניות ומתוקות שיכולתי לפרק קילו שלם לארוחת לילה יחד עם ליטר של חלב, מלבנים קטנים של גבינה מתוקה עם צימוקים שהיו עטופים בנייר ולעיתים נדירות מאוד מאוד גם חמאת שוקולד. שימו לב, לא ממרח, אלא חמאה אמיתית בצבע חום ובטעם שוקולד!


ZEFIR

הייתה לנו את החלווה שהייתה אפורה ודביקה וגם את ZEFIR בנם של אמא פריכה מרנג ואבא רכרוכי מרשמלו. דמיינו לכם שני חצאים של מרנג שמחוברים ביחד כמו עוגיות orero ענקית שמבפנים רכה כמו המרשמלו וכשנוגסים בה היא מפיקה צליל רשרוש של החיכוך בין הסוכר והשיניים.

לפוסט הזה יש שתי גולות כותרת שתופסות את רוב המקום במזוודת הזיכרונות שסחבתי איתי במהלך חיי, אלה הם גלידה ועוגת נפוליון של אמא שלי.


ההיילייט המרכזי של ילדותי המתוקה היא ללא ספק גלידת ווניל בשם PLOMBIR שהגיע בתוך גביעה ואפל שידע לעמוד בגלל תחתית שטוחה והיה דקיק ורך כמו זה של מקדונלד'ס. רק בקיץ הורשתי לאכול אותה ולא יותר מ-2 ביום וגם זה רק אחרי גיל 7. לפני זה, בגלל שכל הזמן הייתי חולה וסבתא שלי הייתה בטוחה שזה בגלל קור (למרות ששום דבר קר לא היה מתקרב אליי ובטח שלא נכנס אליי לפה), קיבלתי את הגלידה שלי במצב נוזלי כיוון שחיממו לי אותה על הגז. כן כן, יש סטיות מאוד קשות בחינוך יהודי רוסי. חיממו לי אותה בתוך גיגית קטנה ואז הגישו לי בתוך כוס וגביעה ליד.


עוגת נפוליון היא כמו הטווס של המטבח הרוסי; נדירה, מדהימה ובלתי נשכחת כי מדובר ב 8 שכבות של בצק עלים שכל אחד מהם נאפה בבית וביניהם קרם וניל, קרם שוקולד וקרם קרמל שבושלו מהיסוד גם כן בבית. לא היו כריכים מוכנים בסופר, לא היו שפופרות לקרם ולא הייתה שמנת מתוקה חצי מוכנה לשימוש וקלה להקצפה, הכול נעשה בדרך הישנה ובשיטה המסורתית. את הפלא הקולינארי הזה היינו זוכים לטעום רק בחגים גדולים באמת או בימי הולדת ממש חשובים וכל המשפחה השתתפה בהכנתו יחד עם אמא שלי כי אחרי שיום שלם היו אופים את כל הבצק ויום למחרת מבשלים את כל הקרמים, רק ביום השלישי היו מחברים את כל המרכיבים לעוגה ומשאירים אותה במקרר לעוד יום יומיים כדי שכול המרכיבים יספגו. לצערי הרב כזה דבר אי אפשר לקנות באף טיב טעם או מעדנייה לכן נשאר לי רק להיזכר ולהיחנק עם הנפוליאונים התעשייתיים היבשים.

על דאגה יש עוד הרבה דברים מעניינים וביזאריים שאכלנו

אבל עליהם... בפרק הבא!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה