לכל אחד מאיתנו סיפור חיים מרתק שאינו דומה לשום סיפור אחר. שלי מתחיל בעולם הקומוניסטי, ממשיך בעליה לארץ הקודש ומשתלב בתוך מסע ארוך של חיפוש עצמי במהלכו חייתי חיים משונים עם אנשים שונים עד שהפכתי להיות תל אביבית נמרצת, נטשתי את הכול ונסעתי להודו. היום אני רוצה לספר את הסיפור שלי כי על כתפיי חוויות מעולמות שלא קיימים עוד, במגירה הסודית שלי יש אין ספור מסכות ולפעמים נדמה לי שאני כבר אחרי הכול ומה שלפניי עדיין לא ידוע.


יום שבת, 23 ביולי 2011

אבא


כהמשך ישיר לסיפור על מתוקים, אני רוצה לספר על אבא שלי שקיבתו הלא אנושית יכלה להעלים קילו שלם של וופלים בחצי שעה בלבד.

הפרי האהוב עליו היה ענבים ובימי שישי הוא מאוד אהב להביא מצרכים מהשוק ולהכין עוף בתנור או דגים במתכון סודי ואז להרוס את הארוחה כולה בגלל שלא הייתה לו סבלנות לחכות שהאוכל יבושל עד הסוף.

בתקופות הקשות של העלייה היה לנו מנהג מגונה משותף אחד. בתום שבת ארוכה ומייגעת, היינו מחפשים כסף קטן בכל הבית, מגרדים מכל הכיסים ומרוקנים את כל התיקים, אוספים את מה שאפשר ועם האוצר שהצלחנו לאסוף, הוא היה הולך לקיוסק הקרוב וקונה לעצמו שוקולד פרה מריר ו-100 גרם בוטנים ולי שוקולד פרה חלב ו-100 גרם קשיו.

אבא שלי הסתדר יותר טוב יותר עם חתולים מאשר עם בני האדם והם הבינו אותו הרבה יותר טוב ממני. בתקופה שגידלנו בבית 5 חברים פרוותיים כולם אהבו לישון סביבו על המיטה וכשהעזתי לזרוק את החתולה האהובה שלו כי היא לא סימפתה אותי, הוא לא דיבר איתי כמה שבועות.

כשאבא שלי גילה שאני מעשנת ( הוא תפש אותי על חם כשהייתי בת 15) הוא לא נזף בי, אלא רק אמר שאם אני אמשיך יולדו לי ילדים מפגרים וכל החיים היה לו הרגל מוזר לשמור את כל המטבעות לא בארנק אלא בכיסים וכשהוא היה חוזר הביתה היה לו מקום קבוע שבו הוא היה מתיל את כל מטבעותיו, ככה שתמיד היו לנו בבית איי הצלה למקרה חרום.

הוא היה גבר יפה ומאוד מחוזר על ידי הנשים וברוסיה הוא היה מנהל גדול שנסע לנסיעות עסקים בכל רחבי ברה"מ לשעבר. כשהייתי קטנה הוא היה אוסף אותי מביתה של סבתא בימי ראשון והיינו הולכים למסעדות, סרטים ופרקי שעשועים שעם אף קרוב משפחה אחר לא הייתי יכולה להגיעה אליהם. כשהיינו מסתובבים ביחד, אהבתי להחזיק אותו לא ביד אלא להיאחז רק באצבע הקטנה שלו והיו לנו סודות משותפים שלא גילינו לסבתא ולאמא.

כשהייתי קטנה הוא אהבה להוציא לי שחורים מהאף וסבתא שלי כעסה עליו כי לדעתה זה היה יכול להרחיב לי את האף, כשגדלתי הוא אהב לספר לי על התרבות הרוסית המפוארת ואני נזפתי בו על זה שהוא לא אוהב את שלמה ארצי ולא רוצה לראות איתי את ערוץ 2.

אחרי שעלינו לארץ הוא עבד בתור סבל, מלגזן רתח ואפילו שומר והפחד הגדול ביותר שלו היה מפני ביקור אצל רופא שיניים או במקום ציבורי כלשהו כמו נגיד... מסעדה. הוא קרה כל כך הרבה ספרים שבשלב מסוים הוא החליט לחסוך בנייר ובמקום על המדפים והתחיל לקרוא מהמסך של המחשב את הספרים שהיה אפשר לקנות על CD.

בשנים האחרונות לחייו הוא התחיל לכתוב שירים והעביר את רוב הזמן הפנוי בהרהורים פילוסופיים ונדודים במעמקי נפשו. יום אחד הוא כתב ש"משוררים לא מאריכים ימים כי את ליבם הם מאמצים".

הוא בעצמו נפטר מדום לב בגיל 49, בזמן שהוא ישן בבית אחרי משמרת לילה רגילה בעבודה.

הוא היה החבר הכי טוב שלי, אני הייתי הנפש התאומה שלו וזה שאני כותבת כאן עכשיו זה רק בזכות האופי הפילוסוף-ספרותי שירשתי ממנו. 


2 תגובות:

  1. וואו תראי בתור מישהי שכותבת המון. ובאמת המון. זה היה מדהים. בדר''כ אני לא מתחברת בכלל לטקסטים על הורים, כי לי יש קשר מאוד לא טוב עם אבי. אבל הצלחת לגרום לי לקנא בך :)

    השבמחק
  2. תודה רבה שקראת אותי, זה משמח אותי מאוד ומחמיא לי לא פחות.

    השבמחק